כמה מילים לסיום

 את המידע שבסיפורי הבתים שכתבתי דליתי מכמה מקורות –

 ארכיון המושבה, הארכיון הציוני בירושלים, גנזך המדינה בירושלים, ארכיון לבון בתל-אביב, ראיונות עם אנשים שונים כולל ערבי רעיונות עם ותיקי הכפר שארגן הארכיון, וכמובן הספר – "יקנעם הכפר החריג" מאת פריץ לוינגר.

 על רבים לא כתבתי. על אלו שהגיעו ליקנעם בשנים הראשונות ועזבו, על אלו שנשארו וצאצאיהם במושבה, ועל האחרים שהגיעו במרוצת השנים.

 עכשיו אני רוצה לכתוב כמה מילים על מחבר ספר ההיסטוריה של יקנעם, אבי, שהיה שנים רבות איש מרכזי, המוכתר, המנהיג, המוביל הרעיוני, מתווה דרך ואיש המעשה במושבה שהייתה ביתו מיום שהגיע בשנת 1936 ועד למותו בשנת 2009.

 פריץ לוינגר נולד במינכן שבגרמניה ביוני 1911. שם סיים את חוק לימודיו והחל ללמוד משפטים באוניברסיטאות שבמינכן, בהיידלברג ובברלין. מבית הוטבעה בו האהבה לטבע – טרקים בהרים בקיץ, סקי בחורף, מסעות אופניים ושייט בנהרות ויש שעוד זוכרים את הטיולים הרגליים שארגן לתושבי המושבה במרחבי הארץ. ב-33 עם עליית היטלר לשלטון וטרם סיימו את לימודי המשפטים עזב את גרמניה.

 הרצון להיות איכר קינן בו שנים ובהגירה לפלשתינה ראה הזדמנות להגשים חלומו זה. לפלשתינה הגיע בקיץ 33. היה תקופת מה במקווה ישראל, עבד כפועל בנין במשמר העמק, וכפועל חקלאי בעטרות. לקראת סוף 34 הגיע לקבוץ חפציבה שם עבד במספוא,  בגן הירק ובפלחה. בחפציבה אף הכיר את בטי לבית שמל. הם נישאו והגיעו כזוג ליקנעם בשנת 36 בה קנה נחלה עוד קודם לכן. משנת 39 מילא תפקידים ציבוריים לאורך שנים רבות וזאת במקביל להיותו בעל משק פעיל – מוכתר הכפר, יו"ר הועד, יו"ר אגרא מרגע שזו הוקמה, וראש המועצה.  פריץ לוינגר לקח חלק נכבד בתהליך הכנסת המוסדות הלאומיים כגורם במושבה וזאת על מנת להגדיל את מספר בעלי המשקים. עם הפיכתה של המושבה למועצה מקומית היה יו"ר המועצה עד סוף שנת 1955 שאז התפטר מתפקידו ואת מקומו תפס מאיר בן מאיר. כיו"ר המועצה היה לו חלק נכבד בקליטת העלייה במעברה ובבניית השיכון שהיווה את היסוד לעיר יקנעם עילית. למעשה במשך כעשרים שנה – עד 1962 נרתם לביסוס ולקידום הישוב שכלל את המושבה ואת השיכון, אם כראש הרשות המוניציפאלית אם כראש האגודה החקלאית. לאחר התפטרותו מראשות המועצה עבד באחוד החקלאי ובשנים 62-65 היה שליח משרד החוץ קודם לבורמה ואח"כ לברזיל.  כשליח משרד החוץ היה עליו לעברת את שמו ואז הפך מפריץ לפרץ. עם שובו מברזיל נטע כרם ומטע אגסים בשותפות עם דוד דייגי. במקביל החל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת חיפה -  תואר ראשון ושני - ושנים מספר אף הרצה באוניברסיטה. וכן עבד כחוקר במחלקה לחקר ההתיישבות שברחובות. כל השנים החל מ-1967 המשיך להיות חבר ועד למעט תקופה קצרה ב-74. החל משנת 1974 בשיתוף פעולה הדוק עם זאביק כחולי כראש הועד, לוינגר כגזבר וערן הראל כמהנדס המקום. במקביל אף היה מספר שנים מזכיר הועד. בעקבות היכרותו הרבה עם נושא הקרקעות פעל רבות למען הרחבת הכפר בריכוז מגרשים לבניה – ברחוב כליל החורש וברחוב יפה נוף. את המחקר לקראת כתיבת הספר  על יקנעם החל בשנת 1980, ובמקביל אף ייסד את ארכיון הכפר. בשנת 1992 פסקה פעילותו במינהל המושבה. פעילותו הציבורית נמשכה מעל לחמישים שנה בעמדות שונות.  תמיד גם שקד על לימודים – כולל ערבית ורוסית, על קריאה בשפות שונות ובשנותיו האחרונות עת ירדה יכולת הראיה שלו, על שמיעת ספרים מוקלטים. מאז הקמת הבריכה שחה בקיץ כל יום עד שבריאותו לא אפשרה זאת ואז הלך בבריכה ובהומור האופייני אמר כי הוא מייסד ענף אולימפי חדש. ובימים אחרים התעקש ללכת כל יום.

 לפריץ ולבטי נולדו ארבעה ילדים – גדעון הנשוי לחנה לבית שפירא - חיים בסתריה. יעל הנשואה לד"ר ניסים לוי – להם שלושה ילדים והם חיים ביקנעם עילית, בתם אורית דרור חיה במושבה עם משפחתה. נעמי הנשואה לנפתלי רז –להם ארבע בנות והם חיים במבשרת ירושלים, ואני, רחל הנשואה לפיניק נחמני – לנו ארבעה ילדים ואנחנו חיים ביקנעם בנחלה שייסדו פריץ ובטי לוינגר, בננו צפריר חי במושבה עם משפחתו.

 בטי נפטרה ב-2003 פריץ נפטר בשנת 2009 בשיבה טובה בשנתו ה-98

 ואסיים במילותיו הוא כפי שנאמרו בבית הנשיא בשנת 1986 במפגש של ותיקי יקנעם עם הנשיא לרגל חמישים שנה למושבה –

 "...עברו עלינו התלאות המזומנות לישוב חקלאי על אדמה מוזנחת זה דורות ובסביבה עוינת. התעקשנו! עבדנו ובנינו כפר יפה.... אנחנו כמובן חושבים אותו לכפר היפה ביותר. קודם כל משום שאנחנו יצרנו אותו. וגם בגלל נופו היפה. מקום בו נושק עמק יזרעאל לגבעות מנשה והכרמל משקיף מגבוה. מצאנו אותו אפור וצבענו אותו ירוק בזריעה ובנטיעה. ואנו גאים בו בגלל אופיו החברתי והאנושי. מתחילה התקבצנו מגלויות רבות, מהים הבלטי ועד המפרץ הפרסי. היינו בעלי נחלות ופועלים, חילונים ודתיים, אוהדי וחברי מפלגות שונות ויריבות. למדנו לכבד איש את רעהו. למדנו סובלנות. מתחילה היינו עצמאיים. לא היינו סמוכים על שולחן מוסד או ארגון ולמדנו להיות עם מה שיש לנו. עצמאות תובעת מחיר ואנו שילמנו אותו. מתוך כך גם למדנו להתנדב למטרות ציבוריות משותפות. מתוך רוח התנדבות אימצנו את המעברה אשר הוקמה בגבולותינו בתקופת העלייה ההמונית וליווינו כברת דרך את העיירה שצמחה ממנה...."

מהיום נתין לקרוא את הספר "יקנעם הכפר החריג" מאת פריץ לוינגר כטקסט אלקטרוני באתר של קטלוג ספרית המכללה האקדמית עמק יזרעאל  -

הקישור לספר הכפר החריג

 לוינגר הכפר החריג – גישה מקוונת