בית משפחת דויטש

  ביתה של משפחת דויטש לא קיים כבר מזה שנים רבות אבל מן הדין לומר כמה מילים על שבתאי וצפורה  דויטש.

ב-8.4.35 נחתם הסכם בין חברת הכשרת הישוב המיוצגת על-ידי חנקין לבין שבתאי דויטש בדבר הקמת צריף ליד קידוח המים בו יגור עם משפחתו  ובו יפעיל דויטש מסעדה עבור עובדי הקידוח. האזור היה מבודד כשמסביב אוהלי הבדווים. אמצעי התחבורה היה אוטובוס לחיפה וממנה פעמיים ביום בבוקר ואחה"צ  ובזמנים שקטים גם אוטובוס של הכפר הערבי לג'ון (מגידו) לחיפה וחזרה.

 מאחר שהנחלות ביקנעם תוכננו ונמכרו כמשק שלחין היה צורך במים. חברת הכשרת הישוב התחייבה להקים מפעל מים וב-35 החלו בקידוחים. תחילה חיפשו במנסורה לאורך הכביש ואח"כ לרגלי ההר ושם אכן מצאו מים. חברת הכשרת הישוב דאגה לבניית שתי בריכות וכן פרשה צנרת אל הברכות ומהן. אלא שכבר ביוני 34 מוציאה חברת הכשרת היישוב פרסום ובו כתוב: ״יקנעם - מושב להתיישבות חקלאית ושיכון עממי בעמק יזרעאל ושלוחות הר הכרמל, נוסד ע״י חברת הכשרת היישוב בארץ ישראל בע״מ...... מיפעל המים מורכב משלוש בארות ושתי בריכות...."

 לא ברור מתי בדיוק הגיעה משפחת דויטש לאזור הבארות. זוג הורים, הבן משה ושלוש מחמש בנותיהם. האם לפני הפרסום ביוני 34 ולפני החתימה על ההסכם? בספרה של דבורה מימון – "אבי, שבתאי דויטש" היא כותבת – "...אחרי שנתיים של בדידות הוקמה המושבה יקנעם...". לפי הנכדה אורנה שמיר-אנקור, שבתאי דויטש הגיע ב-33 לאזור שנקרא אז קירי וקמון, כנראה בגפו, חי תחילה בחאן ואח"כ עבר לאזור הקידוחים במנסורה עם משפחתו.

ב-1927 בקובנה מפרסם דויטש חוברת "כיצד ליישב את ארץ ישראל? תכנית התישבות" (השער נכתב ביידיש וכך גם כנראה הפרסום עצמו. המבוא מופיע בספר של בתו דבורה מימון על אביה ולא כתוב מי המתרגם.) במבוא מספר דויטש על עצמו – "את פעילותי הציונית התחלתי בשנת 1902 בקרב קבוצות עבודה ציוניות ברוסיה. 3 שנים ביליתי בארצות הברית של אמריקה שם עבדתי בחקלאות. 3 שנים עבדתי כמתישב-חקלאי (קאלאניסט) בארץ ישראל. אחר כך יסדתי בליטא, בעזרת המועצה היהודית-לאומית (אידישע נאציונאל-ראט) את הקואופרטיב החלוצי-חקלאי "כבוש" שאותו ניהלתי 5 שנים. 3 השנים האחרונות אני עובד כמיופה כח של קרן היסוד בליטא"

דויטש לא כתב כי עזב את ארץ ישראל במצוות הרופאים לאחר שלקה בקדחת צהובה. הוא גם לא כתב שבשעה שהוא כותב מקובנה משפחתו כבר בארץ ישראל משנת 1925 והוא עצמו הגיע אחריה ב-1927 לאחר סיום תפקידו בקרן היסוד.

בארץ ישראל הקימו משק חקלאי במגדיאל ולאחר מכן הגיעו כאמור צפורה ושבתאי דויטש לבארות ביקנעם. 

כמה זמן אחרי העלייה על הקרקע העתיקו את מושבם מהבארות אל תוך המושבה – לא ברור. משפחת דויטש לא מופיעה ברשימת המתיישבים הראשונים למרות היותם החלוץ לפני כל השאר. יחד עם זאת לשבתאי דויטש חלק חשוב בהתהוות המושבה מן ההתחלה. במחברת הפרוטוקולים של אסיפות מתיישבי יקנעם מהשנים הראשונות, הפרוטוקול הראשון הוא הפרוטוקול של האסיפה הכללית ערב העלייה על הקרקע בה נבחרה מועצת המתיישבים וביניהם יעקב אא – שהזכרתי בהקשר של "הגיא" , - שבתאי דויטש ופנחס שמיר. (אחיו הצעיר של פנחס שמיר – עמירם שמיר שהגיע ליקנעם כנוטר  – נישא לרחל – אחת מבנות דויטש).

דויטש היה בין היוזמים של שתי האגודות שהוקמו ביקנעם בראשיתה והיה גם בין ראשיהן. האחת ״יקנעם אגודה שיתופית לשירויות ציבוריות" שנוסדה לראשונה בקיץ 35 עוד לפני העלייה על הקרקע והיא ידועה יותר בכינוי ״ועד הכפר״, ניהלה את חיי הים יום של המושבה בסערות ומצוקות העשור הראשון. האגודה הוקמה בשקט, כמעט בהיחבא, כאמור בקיץ 1935, ובאותו שקט פורקה באופן רשמי בשנת 1952 כשאת מקומה תפסה המועצה המקומית כבר ב-1945.  האגודה השנייה הייתה ״קופת יקנעם״ - אגודה שיתופית לאשראי חקלאי בערבון מוגבל״. שהיתה אמורה לשרת כקופת חסכון. תוך זמן קצר התברר שלאגודה זו אין מקום בישוב שמצב אנשיו לא אפשר חסכון.

ניסיונו הארוך, גילו (הוא היה כבן 50 כשעלה להתיישבות ביקנעם), קשריו האישיים עם רבים ממנהיגי הישוב, בייחוד מהמחנה ה״אזרחי״, וכושר הביטוי העממי שלו הכשירו אותו להיות ממנהיגי המושבה החדשה ולנוכח הקשיים הרבים בעשור הראשון אף טבע את המונח "יקנעם הממזר של העמק" -  שיקוף יחס המוסדות והישובים השכנים שבעמק שכולם השתייכו ל"התיישבות העובדת" אל יקנעם המושבה הענייה אך ה"קפיטליסטית".  דויטש היה איש עבודה בעל השקפה ליברלית ומאמין בערך העבודה החקלאית.  הוא ראה ביקנעם דרך ביטוי של יצירה חדשה. הוא היה האיש עם הטוריה  או כמו שכותבת בתו על דברי אביה: " דבר אחד ברור לי – אין תחליף לעבודת האדמה. ביום שאיני אוחז במחרשה או באת ביום בו איני שותל, גוזם או מטפח – חיי לוקים בחסר". אבל דויטש גם היה  עסקן שאהב לעמוד בפני קהל בעברית מטובלת ביידיש. בנוסף היה מעורב בבית הכנסת. בראיונות שארגן הארכיון עם ותיקי הכפר בדצמבר 2001 מציין שמואל הירש ז"ל כי הרוח החיה בבית הכנסת היה דויטש. הוא היה החזן הראשי ואחרי תפילת מוסף בשבת היה נוהג לתת הרצאות ארוכות על המצב הפוליטי בארץ.

בשלב שעלו השאלות על עתידה של המושבה –דבקות בתכניתו של חנקין למושבה גדולה - מושבה שבה 250 חקלאים המוקפת שיכוני עובדים ומשקי עזר - או הצטרפות למחנה ההתיישבות המאורגנת נשאר דויטש בצד של הקבוצה הדבקה בסיסמת המושבה ה״גדולה״ ובשמירת המצב הקיים והוא גם היה דוברה הראשי של קבוצה זו. עם ״ניצחון״ קבוצת המתיישבים החותרים לשינוי ולהתקשרות עם הקרן הקיימת נדחקו  דויטש וחבריו מניהול הכפר. כך יורדים מהבמה הציבורית אחרוני הוותיקים-המבוגרים ומקומותיהם נתפסים על ידי ״הצעירים״. דויטש עוד המשיך להיות פעיל בציבור, אבל מעמדו המרכזי אבד לו. הוא גם המשיך להטות שכם לאתגרים החדשים כולל מפעל קליטת העלייה.

 משפחת דויטש עזבה את יקנעם ב-1954. הוא היה אחרון דור הוותיקים שניהלו את המושבה בשנותיה הראשונות. את אדמותיו הוא מכר. אדמת המישור לכמה בעלי משקים, שלושת מגרשיו לאגרא. מגרש אחד הפך כעבור כמה שנים לאתר תחנת הדלק של האגודה. שני המגרשים בלב המושבה נועדו להיות מרכז למינהל ולשירותים של האגודה. בצד המזרחי נבנה מבנה שהיה עד לא מכבר המשרד של אגרא – היום גן ילדים. בית המגורים של משפחת דויטש הפך למחסן טכני. אחרי בניית מחסן טכני חלופי שכיום מתנשא עליו השלט – "כלבושרד", נהרס בית דויטש ובמקומו הוקם מבנה מתכת שעמד תחילה בחצר בית הספר – היום הבריכה - ושימש כחדרי לימוד לבי"ס מקצועי. זוג המתיישבים הראשונים של יקנעם, העתיק מגוריו. הצריף, שבחלקו עוד עמד ליד קידוח הבארות, נעלם ואיננו. מהמשפחה הענפה נשארו ביקנעם – אורנה שמיר-אנקור בתה של רחל שמיר לבית דויטש ומשפחתה וקובי בנה של משפחת שמיר-אנקור ומשפחתו.

הערה – בפנקס הבוגרים של כנסת ישראל מופיע דויטש כשבתיאל.  אני דבקתי בשם שבתאי כפי שקראה לו בתו.